התחלתי את הפרויקט הזה תועה ומפוקפק. לא אגיד שאני יוצא ממנו אדם שלם לחלוטין, אבל הוא בהחלט סלל לי כיוון. בשנה האחרונה, מצאתי את עצמי חושף את עצמי יותר ויותר לכל מיני סוגי אמנות. לטעמי, האמנות היא מה שמייחדת את בני האדם. האדם יוצר וצורך אמנות, בין אם זה לצורך בריחה מהמציאות או ההתמודדות עם קשייה. כך או כך, היא לא הכרחית לקיום שלנו - אבל לנפש קשה לחיות בלעדיה. דרך החשיפה לאמנות, הצלחתי לשאוב השראה וליצור אמנות, ואני מרגיש שהיכולת לנתח וליצור אמנות הופכת אותי לאדם עגול יותר.

במהלך הפרויקט פעלתי באופן אסוציאטיבי לחלוטין - מעין "אוטומטיזם נפשי". נמשכתי לדימוי מסוים, והלכתי לצלם אותו, בלי לשאול יותר מדי שאלות. אבל עתה, כשהצילום מאחוריי, עומדות בפניי שאלות רבות, ומה שנותר לי זה לנסות לחקור אותן ולענות עליהן. למה אני נמשך לתאורת אנדר ולחושך? למה אני נמשך למקומות נטושים? למקומות אורבניים? למה אני נמשך לבגדים לבנים ולשמלות? לפרחים? למה אני לא מרשה למצולמים שלי לחייך? אפשר לתרץ את זה בסתמיות באסתטיקה, אבל הצילום, כמו כל אמנות, הוא ביטוי של העולם הפנימי, ואם יש דפוסים שחוזרים על עצמם באופן כה בולט - אולי כדאי להקדיש להם תשומת לב, או לפחות להכיר בהם.

אני מרוצה מהתוצר שלי. יצרתי סדרת תמונות מיוחדת ואישית. אילו הייתי צריך לשנות משהו בתהליך, אני חושב שהייתי יותר סלחן כלפי עצמי. במהלך כל הפרויקט, פקפקתי בעצמי ובזה שאין לי באמת נושא או נרטיב. בסוף הפרויקט, אני מבין שאולי אין לי נרטיב קלאסי, אבל בהחלט יש קו מחבר בין כל התמונות שלי, ובתהליך שעברתי כדי ליצור אותן. מהרבה מהסטים יצאתי ישר בתחושה שאין לי תמונה מספיק טובה, ושאצטרך לצאת לצלם את אותו סט שוב. לעתים, הייתי עסוק בהשוואות. אני מבין שההתעסקויות והפקפוקים האלה מיותרים. לרוב, האינסטינקטים שלי נכונים ואני אצא עם תוצר טוב, וגם אם לא - אין בושה בלשחזר סט צילומים במידת הצורך. אין צורך בלהשוות את עצמי לאנשים אחרים, כי אני לא אנשים אחרים. הפרויקט שלי מייצג את העולם הפנימי שלי, ואם אני מתיימר להיות אדם עם אינדיבידואליזם - למה אני צריך לעמוד בסטנדרט כלשהו שאדם אחר מציב?

ברוב התמונות בפרויקט שלי, הלוקיישן הוא ה"כוכב", ואילו הייתי ממשיך לצלם אולי הייתי מנסה לעבוד על כישורי הבימוי שלי וליצור ולצלם סיטואציות. זאת ועוד, למדתי שיש לי חברים מדהימים, שמוכנים להירתם ולהקריב מעצמם עבורי ועבור האמנות. אני מודה מאוד מאוד לכל מי שנרתם למען הפרויקט שלי - במיוחד לדוגמניות ולדוגמנים, וגם למי שעזר לי בסידור ארט, בליווי ותמיכה בפן הרעיוני-מחשבתי וכמובן למי שנתן לי ביקורת בונה שעזרה לי לפתח את הבטחון העצמי שלי לאורך הפרויקט.

 

התמונה האהובה עליי מהסדרה היא התמונה בקולנוע הנטוש. בעיניי, מעבר להיותה יוצאת דופן מבחינת הנראות שלה, היא גם מייצגת את הפרויקט שלי. בתמונה יש את כל מה שנבנה לאורך הפרויקט שלי - לוקיישן מיוחד, משחקי אור וצל, שילוב בין הטבעי לאורבני, דוגמנית מוכשרת לבושה בשמלה ועוד אלמנט שמייחד את התמונה (במקרה זה הבוקה שנוצר מהאבק). יתר על כן, גם חווית הצילום מייצגת את הפרויקט. חקירת הלוקיישן, ההקרבה וההתלכלכות במהלך הסשן, ה"זרימה" והסמיכה על האינטואיציות שלי ושל הדוגמנית, ובאופן כללי האווירה החיובית שהייתה במהלך הצילומים, מייצגים בעיניי את החוויה המופלאה של הצילום האסוציאטיבי. השילוב בין החוויה לתוצר מייצגים את הקסם שבתהליך כולו.

​

אסכם במשפט מתוך השיר "נמשים" של אמילי קרפל: "שעות ארוכות של בטלה, חוסר מעש, ובהייה בתקרה, דרושות לכל אדם יצירתי, כדי שיוכל לפתח רעיונות."